שם
דואר אלקטרוני
התרשמות כללית מהאתר
התמצאות וניווט
עיצוב ונראות
על מה תשמח לקרוא עוד

11-11-2012

על אהבת הארץ

מאת עמוס עוז, מתוך דבריו בדיון מועצת החברה להגנת הטבע – "המימד הציוני של שמירת הטבע", 1981.

בילדותנו לא ידענו שאסור לקטוף פרחים. היינו קוטפים פרח, תולשים עלה אחר עלה, ואומרים: "אהבה שנה, קנאה, ידידות". בין הרבה זכרונות אחרים, נותרה לי מן הימים ההם גם הידיעה הפשוטה כי בכל אהבה יש גם צד של שנאה, או – לפחות-  מידה של פניית עורף. אדם אוהב, תמיד, "לעומת". אוהב אשה – מפנה גבו, לפחות לזמן מה, לנשים אחרות. אוהב ספרים אלה – מפנה עורף לאחרים. אוהב ניגון זה – סולד מפני ניגונים סותרים. אוהב מקומות אחדים – מתרחק ממקומות אחרים.

מרד נגד הגלות

כך גם בציונות. כך גם באהבת ארץ- ישראל. אין ציונות ואין אהבת הארץ ללא מידה של מרד כנגד הווית הגלות. את העובדה הפשוטה הזאת מחוייבים להזכיר בימים אלה, מפני שיש מי שטורח לטשטש, להתרפק על קסמי הגלות, ואף לטעת את רוח הגלות כאן בארץ ישראל.

כיעורה של הגלות, תלישותה, בהילותה הקדחתנית, מסורת דיכוי הארוס שבה (ארוס היא מילה יוונית שאין לה תרגום שלם בלשונות אחרות. כל מה שאדם מתקשר עימו קשרי חושים. הקשר האירוטי חל לא רק על המין, אלא גם על חפצים, ריחות, טעמים, צלילים, מקומות, בעלי חיים). והגלות דיכאה והצמיתה את הארוס. אולי המילה העברית הקרובה ביותר היא: חמדה. אלפי שנים שיננו אבותינו כי תלמיד חכם המהלך בדרך ואומר, מה נאה אין זה – חייב מיתה.

לא באתי לכאן לידות אבן בהוויית הגלות מיסודה. כנעני לא הייתי מימי. בהוויית הגלות היהודית היו יסודות מופלאים, ניגונים שלזכרם אני אומר "הלוואי עלינו, כאן". אבל בכל זאת, היתה הציונות ביסודה מרד נגד הגלות. ושלילת הגלות היתה תנאי לשיבה הגשמית, לא הרוחנית, אל ארץ ישראל. אל החמדה. אל "ארץ חמדת אבות".

עכשיו בזמנים האלה, אנחנו שומעים את קולם היהיר של דוברי הגולה החדשים, אלה האידאולוגים המודרניים של ההוויה הגלותית. היהודי אינו זקוק למולדת, אומר לנו מלומד שנון בשם ג'ורג' סטיינר, מפני שמולדת היא עניין אינפנטילי, ואנו היהודים, עם בוגר. הבוגר, אומר סטיינר, מולדתו היא בספרייתו. או בין מנענעי מכונת הכתיבה שלו. שורשים? העץ אומר סטיינר, יש לו שורשים; ואילו לאדם ניתנו רגליים. כך הוא האתגר המלומד שמציבים עכשיו בפני הרעיון הציוני. היהודים הם מלח הארץ, או הויטמין החיוני של הציביליזציה המערבית, ודין המלח והויטמין להיות מפוזר ולא מרוכז במקום אחד. נע ונד נצחי, לא מנופים אל נופים כי אם מספריה לספריה.

הציונות: פדראציה של חלומות

כבר אמרתי במקום אחר כי אנשים שונים באו ארצה ובליבם חלומות שונים. "כאן בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, כאן מחיר וכאן ניצור חיי טוהר, חיי דרור – כך פיזמו כל שבי ציון. אבל מה הן "כל התקוות", איך הם "חיי טוהר, חיי דרור", על כך היו דעות – או חלומות – שונים ואף סותרים. היו שבאו לבנות כאן מחדש את מלכות דוד ושלמה. היו שהתכוונו להקים פה גן עדן מארקסיסטי , עד שרוסיה עצמה תבוא ותשתחווה אפיים. היו שבאו לסלול את הדרך לפני המשיח, והיו שהתיימרו לגלם בעצמם את תפקיד המשיח. היו שביקשו לשתול על אדמת כנען עיירה אוקראינית, והיו שביקשו לייסד פה באוואריה או וינה, עם גגות רעפים אדומים, עם שקט בין שתיים לארבע, עם קרם קצפת ונימוסים טובים, פראו-דוקטור והר דירקטור. היו רומנטיקנים של דם ואש, שחלמו על גזע לוחמים נוסח גיבורי יהושע בן נון, עם תהילת דרבנות פרשים, והיו רומנטיקנים של חיק הטבע, עדות עמלים ברוח טולסטוי, קומונות רליגיוזיות העוסקות בפיוס מהורהר עם החי והצומח, עם נופי האדמה, עם המעגלים הקוסמיים.

היו והיו.

אבל מוכרחים להודות "הכל נשאר במשפחה". הציונות היא משפחה מסובכת ומסוכסכת ואין לגרש ממנה גם קרובים שאינם לטעמך. אפשרי להיאבק, להתווכח, לסלוד. אבל לא להחרים ולנדות. מוכרחים לשאת ולמצות את חוויות הפלורליזם השופע הזה. שבעים ושבעה פנים לציונות. שבעים ושבעה פנים לאהבת הארץ. אין זה מספר מאגי או מוגזם. יבוא יום פנאי , ואני אערוך אילן יוחסין של תפיסות הציונות למיניהן, ויהיו בו שבעים ושבעה ענפים, ואולי גם יותר.

פנים שונות של אהבת הארץ

אפשר, למשל לאהוב את ארץ ישראל שאהב אותה סבי ז"ל, שהיה רביזיוניסט ותיק וחירותניק נלהב. הרביזיוניסטים הותיקים הם אנשי עיר. לא נוסעים אל הכפר. ריח הזבל, ניחוח החציר, אינם לפי טעם חוטמם. סבי חי בארץ ישראל ארבעים וחמש שנה, ולא היה בגליל ולא ירד לנגב. הוא היה בירושלים. בתל אביב, ברמת גן. פעם אפילו שם את נפשו ובכפו והפליג אל הדרום העמוק: בילה שעות אחדות בגדרה. אבל את ארץ ישראל אהב בכל נפשו, וגם כתב לכבודה שירי אהבה (ברוסית). אהב אותה כפי שניגלתה לו מחלון ביתו: פיסת סלע, צלע הר, שקיעות סוף הקיץ, איוושת אורן, דליקת הג'ראניום בחצר, לטאה על קיק של אבן, שתיים-שלוש ציפורים שמעולם לא טרח ללמוד את שמן בצמרת העץ שמעולם לא ידע מה שמו. כל אלה היו לו ארץ ישראל. והוא אהב אותה, ובאהבתו זו היה כרוך – אם לשפוט על פי שיריו- מאבק פנימי לא קל, מפני שאי שם בעומק נפשו קיננו נופים אחרים, נופי נהרות ושלג וסופות חורף בעצי אשוח. הוא אהב את ארץ ישראל על זרותה, ועל אף זרותה: "עברנו הרבה ארצות/ ושלנו נכרית מכולן"…

ואפשר לאהוב את ארץ ישראל כדרך שאהב אותה נחום גוטמן, בגושי צבע עזים, בצהוב פראי, בתכלת יוקדת, באדום לוהט, בלי שום גווני ביניים, בלי ספומאטו, באורגיה של אור-קיץ.

ואפשר לאהוב את ארץ ישראל בדרכם של ותיקי חולדה: בהתפעמות אירוטית מחופן אדמה לחה, בלטיפה ארוכה וחושנית לסיקוסי עץ זית, בריב גדול עם צעירי הקיבוץ הגורסים שמטע הזיתים חייב לפנות את מקומות לשדות כותנה רנטביליים (אגב, הריב הזה נגמר בפשרה מעניינת: הצעירים הביאו דחפורים גדולים ולקחו את עצי הזית מן המטע ונטעו אותם בחצר, לנוי). כמו כן, האבנים הגדולות שותיקי חולדה הרחיקו מן החצר לפני ארבעים שנה, בזיעת אפיים בעגלת חמור בעלת שני גלגלים, הלאה מן הבית אל הגבעה הרחוקה – כי הסלעים נראו להם ככוח זר ופרא- ועכשיו באים בניהם, ובעגלות רתומות לטרקטורים הם מחזירים אותן אבנים אל אותה חצר, לנוי, מפני שהאבן היא כוח פרא ועל כן- יפה..

גם אהבה זרה

לא אכחיש: יש אהבת ארץ ישראל זרה לי, אף כי לעולם לא אכנה אותה בשם אהבה לא ציונית. זו החמדנות הרוצה בארץ ישראל "סטרילית" – שלנו ורק שלנו, בצלם דמותנו ורק בצלם דמותנו: בלי מסגדים וכנסיות , בלי שרידים זרים, מסגד או כנסיה או אקוודוט, בלי מדבר, בלי כפר ערבי במדרון הר ובלי בדואים ובלי מסגד עומר, שלי כל מה שאינו ממש אנחנו, בלי שם וזכר למה שהיה כאן בהעדרנו. זו אהבה זרה לי, אבל גם היא נכללת במשפחה, ואינני בא לגרש אותה אף כי היא-  אולי – שואפת להרחיק אותי מן המשפחה הציונית.

השממה האחרונה

אם נופי הציונות מצטיירים לי כמין פדרציה של חלומות שונים ואף סותרים הנידונים להתקיים יחדיו תוך מאבק מתמיד, הנה הדבר המפחיד אותי יותר מכל הוא מין סינתזה משמימה העלולה להיוולד מן הפולחן של "היתוך" ושל "מיזוג" ושל "הפלת מחיצות". אם חלילה יתממש הדבר הזה, יגווע שלל החלומות לטובת חלום ישראלי סטנדרטי על דירת צמרת בשיכון צמרת שממנה נוסעים במכוניות הצמרת אל ספר הצמרת. ומשלל הנופים והמראות לא ישאר לפליטה אלא ישימון השיכונים, טיח מסוייד ומרפסות של תריסי הזזה, בתי קוביות אחידים, במטולה ובעפולה, בצפת ובקריית גת, בירוחם ובאילת, מקום דומה בכל למקום, עיר לעיר, רחוב לרחוב, מרפסת למרפסת, וסוף סוף – גם אדם לאדם. והסיוט הזה יוכתר בשם בניין הארץ ו"הפרחת השממות".

אכן המילה "מדבר" או הצירוף "מדבר שממה" היה ועודנו ביטוי של סלידה וניבול בפי רוב הישראלים, מימי אבות המייסדים ועד הים הזה. מקורה העתיק של שנאת המדבר הוא כמובן במקרא, שבו סימל המדבר סכנה מאיימת או קיללת אלוהים. אבל כך הצטיירה גם "חיית השדה", וכך איים על אבותינו גם "עוף השמיים". אף על פי כן, היה המדבר גם מקום מקלט אפשרי "לכל איש מצוק ומר נפש". ועכשיו מסתערים אצלנו על המקלט הזה לכסותו "בשלמת בטון ומלט" ולעשותו מחנות מחנות ושיכונים שיכונים. לאן יפנה, בצר לו, איש מצוק ומר נפש? לאן יפנה האיש המבקש לו קול דממה דקה? עוד מעט יהיה גוש דן לפיסת השממה האחרונה בארץ ישראל. כי גוש דן (וכמוהו מקומות אחרים בארץ) נבנה בידי פליטים ולבש צביון של מחנה פליטים. אכן, פה ושם יש מחנות פליטים "דהלוקס", עם שיש איטלקי, עץ טיק סקנדינבי וטלוויזיות גרמניות, ואף על פי כן – מחנות פליטים: אולי מפני שערים ועיירות נבנו, בשנות העשרים והשלושים, בידי אנשים אשר בעומק ליבם לא התכוונו לחיות כאן אלא להסתתר בארץ ישראל "עד יעבור זעם", עד שפולניה וגרמניה תתעשתנה ואנחנו נוכל לנוס מן הליבאנט החם והמלוכלך הזה, מוכה הזבובים, ולשוב סוף סוף "הביתה". ועל כן נבנה הכל "בינתיים", "לפי שעה", כדרך שבונים מחנה פליטים. ואולי מפני שרבים מאנשי העליות הראשונות כלל לא קשרו את המילה "נוף" עם ארץ ישראל. ארץ ישראל היתה להם מקום של אתרים קדושים מימי קדם ושל אתגרים בוערים לעתיד ושל שממה שאותה חייבים "לכבוש" או "להכניע".נוף היה לרבים מהם בחזקת "גויים נאחעס" ("נחת של גויים"), נוף היה עסק של יערות עבותים, פלגים, קתדרלות, סתיו בני דובדבנים, בקצרה – עניין לנפשות מפונקות ולא לחלוצים נחושים. ארץ ישראל לא היתה בחזקת "נוף". היא היתה להם כחומר ביד היוצר. והביטוי הזה הוא אחיו תאומות של הביטוי "חומר אנושי", ולא אתעכב עכשיו על המיאוס והאלימות המקופלת בביטויים כאלה.

הסיוט: "חניון של טנקים"

עכשיו, כאשר צה"ל הולך ונפרש על פני הנגב, יש סכנה שמסורת מחנה הפליטים ורוח כיבוש השממה יהפכו את הנגב כולו למין סאראפנד –רבתי. הנגב, ואכן – הארץ כולה, עלולים ללבוש דמות של חניון טנקים ענקי. מה הוא חניון טנקים? מעגל של פלדה אשר תותחיו מזדקרים כלפי חוץ, סביב סביב, מכוונים כנגד איום תמידי אבל במרכז המעגל אין כלום זולת תילי אשפה, קופסאות שימורים, תיבות תחמושת ריקות, קרטונים מושלכים של מנות קרב, תיק מחליד, עיתוני יום אתמול… הציור הזה מבטא לא רק מציאות גשמית, אלא גם הלך נפש, הוויה רוחנית אשר בה ההכרח לגונן על עצם החיים בכל עת ובכל הכוח עלול לנוון את טעם החיים, את הדבר שעליו מבקשים לגונן.

נגד שמירת טבע

ועכשיו הגיע תורו של וידוי נורא. אני מתנגד לשמירת הטבע. עצם האידאל של "שמירה" אינו מקובל עלי כמעט בשום תחום מתחומי החיים. לא באנו לעולם כדי לשמור או לשמר איזה דבר: מצוות, מעשי אבות, טבע או מורשת תרבות. יש איזה עיוות בכל מסורת ובכל הלך נפש אשר במרכזו עומד מעשה של "שימור". אין אנו יורשיו של מוזיאון, ולא באנו לעולם כדי להסיר בסבלנות את האבק מעל מוצגים או כדי לצחצח את הזגוגיות ולהוליך להקות של מבקרים הולכי על בהונותיהם משכיית חמדה לשכיית חמדה. אין אנו קיימים אך ורק כדי לשמר: מסורת אבות או פלאי טבע, זכרונות ילדות או חפצי קודש. פן יהיו חיינו לחיי פולחן. העולם אינו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון. מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיב, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן. גע בחי. גע בזולת.

בתנאי אחד.

כיצד  לגעת?

טיב הנגיעה יכול לשמש נושא לספרים גדולים. אתרכז בשאלת הנגיעה בטבע. אם להשיב על רגל אחת, ובמילה אחת, אגיד: באהבה.

איש ואישה באהבתם נוגעים זה בזה ואף משנים זה את זה. וכן הורה וילדו. אח ואחיו. אדם וחברו. אדם ותרבותו ומורשת אבותיו. איש ובית מגוריו. בתנאי שהנגיעה והשינוי יהיו הדדים, "דו סטריים": בעוד אה משנה את הנפשות הקרובות לך או את סביבתך, או את נופיך, היה מוכן ופתוח להינגע ולהשתנות על ידיהם. בעוד אתה מעצב את העולם, הנח לעולם לעצב אותך.

ארץ ישראל אינה המוזיאון של אלוהים. שום מקום אינו המוזיאון של אלוהים. שום זולת ושום חפץ דומם אינו אובייקט של פולחן. מותר לגעת ומותר לשנות, כל עוד אתה עצמך מוכן להינגע ולהשתנות. התנאי הוא אהבה.

אני יודע: אי אפשר "לחנך לאהבה". לא "לחנך לאהבת הזולת" ולא "לחנך לאהבת המסורת" ולא "לחנך לאהבת הארץ" ולא "לחנך לאהבת הנוף". באהבה אפשר להדביק את הזולת. לפעמים. אהבה אפשר לעורר. לפעמים. אבל לא ביד רמה ולא בזרוע נטויה ולא בחמת זעם, אלא מתוך הלך נפש של הדדיות. אתה בא אל מקום כלשהו, הר , מדבר, מעיין, או לעניינו – בית, חצר, חדר. אתה משנה אותו ומטביע עליו את חותמך.

אך כדאי לך להפתח ולהניח לכל אלה הזדמנות להטביע עליך את חותמם הם. ולעניין זה, דין זולת כדין עץ. אם צומחת תאנה זקנה בחצרך, ואם צל התאנה הזאת אהוב עליך, מותר לך לקום ולגזום מענפיה. רק לא בקנאות. ואף לא בקנאות של משמרים.

נופי הנגב והתבססות הצבא

אם רוצים להמנע מן הקנאות ולהמנע מן ההתחסדות, צריך להודות בכך שיחסנו אל הטכנולוגיה הוא אמביוולנטי, וקצת גם כפוי טובה. טועים אוהבי הטבע ההופכים את הדחפור לאוייב העם, אויב המדינה, אויב הנוף, אויב "הציונות היפה".

דחפור הוא מכשיר המופעל בידי בני אדם אשר עם אחדים מהם יש ויכוח או הבדלי ערכים. האיש המפעיל ברגע זה דחפור בנגב ומזיז עפר וסלעים ממקום למקום אינו אויב. לא בהכרח הוא רודף בצע או מטומטם או סתם בירוקרט כבוי נפש. קרוב לודאי שהוא מלא גאווה על מעשיו, חדור גאווה ציונית פטריוטית, חש חדוות יצירה. ודאי, יש גם רשעים ורודפי בצע וערלי לב. אבל היריב האמיתי במאבק על נופי הנגב (והארץ כולה). הוא דווקא המתכנן האידיאליסט, זה המשוכנע בכל ליבו שמעשיו0 והמהירות שבה הוא מבצע את מעשיו 0 הם תרומה לבטחון, לציונות למולדת ולקידמה. הוא מביט בגאווה אל אבותיו ובטוח שהוא פועל למען בניו ובני בניו.

ומפני שאין אויב אני דוחה את הלהט ה"קרבי" של רבים ממשמרי הטבע, הדוחפים להתמודדות של כוח. אם תהיה גישה של "או או", או הצלת הנוף או ביצוע ההתפרשות הצבאית בנגב-  לא ידם של שוחרי הנוף תהיה על העליונה. הדרך היחידה היא דרך השכנוע, והעבודה הפרוזאית של הכנת תכניות אלטרנטיביות מלווה בחשבון עלויות בלוח זמנים, ובתחשיב כלכלי. ודאי, מי שבוחר בדרך השכנוע – צריך להיכון, נפשית לכך שלפעמים יהיה עליו להשתכנע ולא לשכנע. שוב כמנהגי, אני מטיף לפשרות.

ציונות ונופי הארץ

הציונות, בגירסתה המקובלת עלי, היא – בין היתר – מאמץ קולקטיבי של היהודים לחפש ולמצוא בארץ ישראל החלמה ומנוחת נפש. דורות על דורות חיו היהודים באוקטבות רגשיות גבוהות מדי: שואה או ישועה, יאוש או אקסטזה, הצורר בפתח או המשיח בפתח, טהרה או טומאה, הכל או לא כלום, "אם יש צדק – יופיע נא מיד, אך אם אחרי הישמדי מתחת הרקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד". תמיד בקוצר רוח, בקדחתנות, בהתייחסות יוקדת אל מה שהיה פעם ואל מה שעתיד להיות. לא אל העכשיו. לא אל הווה. לא אל הרגע הזה. ההווה הוא תמיד מסדרון בין החורבן לגאולה או בין ימי קדם לבין ימים שיתחדשו כקדם.

כאילו היום היהודים בזמן בעל שני מימדים – עבר ועתיד (אגב, העברית התנ"כית כמעט שלא היתה לה לשון הווה).

מתוך היחס הארעי והקדחתני של היהודים אל רגע ההווה, נגזר גם יחסם של היהודים אל העולם הסובב: העצמים, החי והצומח, הנוף: כל זה מקרי ובן חלוף, כל זה אינו ראוי לשום שימת לב, כל זה מסיח את דעתנו מן העיקר – פעמי המשיח המתקרבים או צל הצורר בחלון.

היה זה יחס חולה, היסטרי, רדוף פחדים ורודף ישועות.

הציונות על פי גירסתה הקרובה לליבי, באה לרפא את המחלה הזאת (ואחרות), לצנן קצת את הנפש היהודית. להרגע. להנמיך את האוקטבה הרגשית. לחדול מן האקסטזה ומן הדכאון המתחלפים לסירוגין בנפשותינו. להפסיק לייסר בלי הרף את עצמנו ואת כל סביבינו, ולחדול מלהתייסר בלי הרף. לגלות אט אט שהחיים עשויים קצת שמחה וקצת התמודדות וקת אהבה וקצת התבוננות חרישית באנשים, בעצמים דוממים, בנוף. קצת זריחות ושקיעות שמש. קצת מראות שלכת בשלהי הקיץ, קצת הליכה אל הזולת וקצת הליכה מפני הזולת אל מקום של פנאי ושתיקה ובדידות. "כל זה יפה ומעורר השתאות", אמר לי פעם אורח מחו"ל והתווה בידו על ירושלים החדשה, – "אבל למה בעצם, באתם לכאן?". יכולתי להשיב כבית שמאי : לך תלמד את כל התורה מבראשית. בחרתי להשיב לו כבית הלל, על רגל אחת, ואמרתי לו: אנו באנו ארצה כדי להתפייס. "עם מה?" שאל האורח. ואני אמרתי בערך כך: להתפייס עם הכל. עם העבר הנורא שלנו, שצריך לקבל אותו בלא שנאה עצמית וגם בלא נוסטלגיה, להתפייס עם הארץ – עם הרים ועמקים, עם חולות ומים, עם החי והצומח, עם שוות המזרח, עם השכנים , עם עצמנו. להתפייס קצת עם החיים עצמם.

לא בכל מחיר

המילה "פיוס" צריכה סייג: אין פיוס בכל מחיר. פיוס בכל מחיר הוא כניעה. כך ביחסים עם הערבים, עם שבטים שונים של הציונות, עם הטבע. אני מתנגד לדרגם של שוחרי הטבע הגורסים "הס פן תעיר". לא הכנעה אלא אהבה.

אהבה יש בה מיסוד הענווה. מול ההרים השגיאים או מול חרק קטן צריך לעמוד בענווה. היום אתה כאן, מחר יהיו כאן אחרים. ילדיך, טעמך, גם אם יש לו תמיכת רוב ועוצמת שררה, לא בהכרח הוא גם טעמם של הדורות הבאים. וכשאתה נוגע בנוף אתה מכתיב עובדות לדורות הבאים.

לא בהטפת מוסר ולא במלחמות נוסח התנועות "הירוקות" וה"אקולוגיסטיות" המתפשטות עכשיו במערב, ולהן סימני מחלה של קנאות מזת קצף אם יש איזה סיכוי לעורר הקשבה, סובלנות וענווה בחברה הרחוקה בדרך כלל מן הסגולות האלה, הרי הסיכוי הזה מוכרח להתחיל בגוף ראשון יחיד.

הוסף תגובה






דוח אחריות תאגידית