שם
דואר אלקטרוני
התרשמות כללית מהאתר
התמצאות וניווט
עיצוב ונראות
על מה תשמח לקרוא עוד

11-11-2012

על אהבת הארץ

מאת עמוס עוז, מתוך דבריו בדיון מועצת החברה להגנת הטבע – "המימד הציוני של שמירת הטבע", 1981.

בילדותנו לא ידענו שאסור לקטוף פרחים. היינו קוטפים פרח, תולשים עלה אחר עלה, ואומרים: "אהבה שנה, קנאה, ידידות". בין הרבה זכרונות אחרים, נותרה לי מן הימים ההם גם הידיעה הפשוטה כי בכל אהבה יש גם צד של שנאה, או – לפחות-  מידה של פניית עורף. אדם אוהב, תמיד, "לעומת". אוהב אשה – מפנה גבו, לפחות לזמן מה, לנשים אחרות. אוהב ספרים אלה – מפנה עורף לאחרים. אוהב ניגון זה – סולד מפני ניגונים סותרים. אוהב מקומות אחדים – מתרחק ממקומות אחרים.

מרד נגד הגלות

כך גם בציונות. כך גם באהבת ארץ- ישראל. אין ציונות ואין אהבת הארץ ללא מידה של מרד כנגד הווית הגלות. את העובדה הפשוטה הזאת מחוייבים להזכיר בימים אלה, מפני שיש מי שטורח לטשטש, להתרפק על קסמי הגלות, ואף לטעת את רוח הגלות כאן בארץ ישראל.

כיעורה של הגלות, תלישותה, בהילותה הקדחתנית, מסורת דיכוי הארוס שבה (ארוס היא מילה יוונית שאין לה תרגום שלם בלשונות אחרות. כל מה שאדם מתקשר עימו קשרי חושים. הקשר האירוטי חל לא רק על המין, אלא גם על חפצים, ריחות, טעמים, צלילים, מקומות, בעלי חיים). והגלות דיכאה והצמיתה את הארוס. אולי המילה העברית הקרובה ביותר היא: חמדה. אלפי שנים שיננו אבותינו כי תלמיד חכם המהלך בדרך ואומר, מה נאה אין זה – חייב מיתה.

לא באתי לכאן לידות אבן בהוויית הגלות מיסודה. כנעני לא הייתי מימי. בהוויית הגלות היהודית היו יסודות מופלאים, ניגונים שלזכרם אני אומר "הלוואי עלינו, כאן". אבל בכל זאת, היתה הציונות ביסודה מרד נגד הגלות. ושלילת הגלות היתה תנאי לשיבה הגשמית, לא הרוחנית, אל ארץ ישראל. אל החמדה. אל "ארץ חמדת אבות".

עכשיו בזמנים האלה, אנחנו שומעים את קולם היהיר של דוברי הגולה החדשים, אלה האידאולוגים המודרניים של ההוויה הגלותית. היהודי אינו זקוק למולדת, אומר לנו מלומד שנון בשם ג'ורג' סטיינר, מפני שמולדת היא עניין אינפנטילי, ואנו היהודים, עם בוגר. הבוגר, אומר סטיינר, מולדתו היא בספרייתו. או בין מנענעי מכונת הכתיבה שלו. שורשים? העץ אומר סטיינר, יש לו שורשים; ואילו לאדם ניתנו רגליים. כך הוא האתגר המלומד שמציבים עכשיו בפני הרעיון הציוני. היהודים הם מלח הארץ, או הויטמין החיוני של הציביליזציה המערבית, ודין המלח והויטמין להיות מפוזר ולא מרוכז במקום אחד. נע ונד נצחי, לא מנופים אל נופים כי אם מספריה לספריה.

הציונות: פדראציה של חלומות

כבר אמרתי במקום אחר כי אנשים שונים באו ארצה ובליבם חלומות שונים. "כאן בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, כאן מחיר וכאן ניצור חיי טוהר, חיי דרור – כך פיזמו כל שבי ציון. אבל מה הן "כל התקוות", איך הם "חיי טוהר, חיי דרור", על כך היו דעות – או חלומות – שונים ואף סותרים. היו שבאו לבנות כאן מחדש את מלכות דוד ושלמה. היו שהתכוונו להקים פה גן עדן מארקסיסטי , עד שרוסיה עצמה תבוא ותשתחווה אפיים. היו שבאו לסלול את הדרך לפני המשיח, והיו שהתיימרו לגלם בעצמם את תפקיד המשיח. היו שביקשו לשתול על אדמת כנען עיירה אוקראינית, והיו שביקשו לייסד פה באוואריה או וינה, עם גגות רעפים אדומים, עם שקט בין שתיים לארבע, עם קרם קצפת ונימוסים טובים, פראו-דוקטור והר דירקטור. היו רומנטיקנים של דם ואש, שחלמו על גזע לוחמים נוסח גיבורי יהושע בן נון, עם תהילת דרבנות פרשים, והיו רומנטיקנים של חיק הטבע, עדות עמלים ברוח טולסטוי, קומונות רליגיוזיות העוסקות בפיוס מהורהר עם החי והצומח, עם נופי האדמה, עם המעגלים הקוסמיים.

היו והיו.

אבל מוכרחים להודות "הכל נשאר במשפחה". הציונות היא משפחה מסובכת ומסוכסכת ואין לגרש ממנה גם קרובים שאינם לטעמך. אפשרי להיאבק, להתווכח, לסלוד. אבל לא להחרים ולנדות. מוכרחים לשאת ולמצות את חוויות הפלורליזם השופע הזה. שבעים ושבעה פנים לציונות. שבעים ושבעה פנים לאהבת הארץ. אין זה מספר מאגי או מוגזם. יבוא יום פנאי , ואני אערוך אילן יוחסין של תפיסות הציונות למיניהן, ויהיו בו שבעים ושבעה ענפים, ואולי גם יותר.

פנים שונות של אהבת הארץ

אפשר, למשל לאהוב את ארץ ישראל שאהב אותה סבי ז"ל, שהיה רביזיוניסט ותיק וחירותניק נלהב. הרביזיוניסטים הותיקים הם אנשי עיר. לא נוסעים אל הכפר. ריח הזבל, ניחוח החציר, אינם לפי טעם חוטמם. סבי חי בארץ ישראל ארבעים וחמש שנה, ולא היה בגליל ולא ירד לנגב. הוא היה בירושלים. בתל אביב, ברמת גן. פעם אפילו שם את נפשו ובכפו והפליג אל הדרום העמוק: בילה שעות אחדות בגדרה. אבל את ארץ ישראל אהב בכל נפשו, וגם כתב לכבודה שירי אהבה (ברוסית). אהב אותה כפי שניגלתה לו מחלון ביתו: פיסת סלע, צלע הר, שקיעות סוף הקיץ, איוושת אורן, דליקת הג'ראניום בחצר, לטאה על קיק של אבן, שתיים-שלוש ציפורים שמעולם לא טרח ללמוד את שמן בצמרת העץ שמעולם לא ידע מה שמו. כל אלה היו לו ארץ ישראל. והוא אהב אותה, ובאהבתו זו היה כרוך – אם לשפוט על פי שיריו- מאבק פנימי לא קל, מפני שאי שם בעומק נפשו קיננו נופים אחרים, נופי נהרות ושלג וסופות חורף בעצי אשוח. הוא אהב את ארץ ישראל על זרותה, ועל אף זרותה: "עברנו הרבה ארצות/ ושלנו נכרית מכולן"…

ואפשר לאהוב את ארץ ישראל כדרך שאהב אותה נחום גוטמן, בגושי צבע עזים, בצהוב פראי, בתכלת יוקדת, באדום לוהט, בלי שום גווני ביניים, בלי ספומאטו, באורגיה של אור-קיץ.

ואפשר לאהוב את ארץ ישראל בדרכם של ותיקי חולדה: בהתפעמות אירוטית מחופן אדמה לחה, בלטיפה ארוכה וחושנית לסיקוסי עץ זית, בריב גדול עם צעירי הקיבוץ הגורסים שמטע הזיתים חייב לפנות את מקומות לשדות כותנה רנטביליים (אגב, הריב הזה נגמר בפשרה מעניינת: הצעירים הביאו דחפורים גדולים ולקחו את עצי הזית מן המטע ונטעו אותם בחצר, לנוי). כמו כן, האבנים הגדולות שותיקי חולדה הרחיקו מן החצר לפני ארבעים שנה, בזיעת אפיים בעגלת חמור בעלת שני גלגלים, הלאה מן הבית אל הגבעה הרחוקה – כי הסלעים נראו להם ככוח זר ופרא- ועכשיו באים בניהם, ובעגלות רתומות לטרקטורים הם מחזירים אותן אבנים אל אותה חצר, לנוי, מפני שהאבן היא כוח פרא ועל כן- יפה..

גם אהבה זרה

לא אכחיש: יש אהבת ארץ ישראל זרה לי, אף כי לעולם לא אכנה אותה בשם אהבה לא ציונית. זו החמדנות הרוצה בארץ ישראל "סטרילית" – שלנו ורק שלנו, בצלם דמותנו ורק בצלם דמותנו: בלי מסגדים וכנסיות , בלי שרידים זרים, מסגד או כנסיה או אקוודוט, בלי מדבר, בלי כפר ערבי במדרון הר ובלי בדואים ובלי מסגד עומר, שלי כל מה שאינו ממש אנחנו, בלי שם וזכר למה שהיה כאן בהעדרנו. זו אהבה זרה לי, אבל גם היא נכללת במשפחה, ואינני בא לגרש אותה אף כי היא-  אולי – שואפת להרחיק אותי מן המשפחה הציונית.

השממה האחרונה

אם נופי הציונות מצטיירים לי כמין פדרציה של חלומות שונים ואף סותרים הנידונים להתקיים יחדיו תוך מאבק מתמיד, הנה הדבר המפחיד אותי יותר מכל הוא מין סינתזה משמימה העלולה להיוולד מן הפולחן של "היתוך" ושל "מיזוג" ושל "הפלת מחיצות". אם חלילה יתממש הדבר הזה, יגווע שלל החלומות לטובת חלום ישראלי סטנדרטי על דירת צמרת בשיכון צמרת שממנה נוסעים במכוניות הצמרת אל ספר הצמרת. ומשלל הנופים והמראות לא ישאר לפליטה אלא ישימון השיכונים, טיח מסוייד ומרפסות של תריסי הזזה, בתי קוביות אחידים, במטולה ובעפולה, בצפת ובקריית גת, בירוחם ובאילת, מקום דומה בכל למקום, עיר לעיר, רחוב לרחוב, מרפסת למרפסת, וסוף סוף – גם אדם לאדם. והסיוט הזה יוכתר בשם בניין הארץ ו"הפרחת השממות".

אכן המילה "מדבר" או הצירוף "מדבר שממה" היה ועודנו ביטוי של סלידה וניבול בפי רוב הישראלים, מימי אבות המייסדים ועד הים הזה. מקורה העתיק של שנאת המדבר הוא כמובן במקרא, שבו סימל המדבר סכנה מאיימת או קיללת אלוהים. אבל כך הצטיירה גם "חיית השדה", וכך איים על אבותינו גם "עוף השמיים". אף על פי כן, היה המדבר גם מקום מקלט אפשרי "לכל איש מצוק ומר נפש". ועכשיו מסתערים אצלנו על המקלט הזה לכסותו "בשלמת בטון ומלט" ולעשותו מחנות מחנות ושיכונים שיכונים. לאן יפנה, בצר לו, איש מצוק ומר נפש? לאן יפנה האיש המבקש לו קול דממה דקה? עוד מעט יהיה גוש דן לפיסת השממה האחרונה בארץ ישראל. כי גוש דן (וכמוהו מקומות אחרים בארץ) נבנה בידי פליטים ולבש צביון של מחנה פליטים. אכן, פה ושם יש מחנות פליטים "דהלוקס", עם שיש איטלקי, עץ טיק סקנדינבי וטלוויזיות גרמניות, ואף על פי כן – מחנות פליטים: אולי מפני שערים ועיירות נבנו, בשנות העשרים והשלושים, בידי אנשים אשר בעומק ליבם לא התכוונו לחיות כאן אלא להסתתר בארץ ישראל "עד יעבור זעם", עד שפולניה וגרמניה תתעשתנה ואנחנו נוכל לנוס מן הליבאנט החם והמלוכלך הזה, מוכה הזבובים, ולשוב סוף סוף "הביתה". ועל כן נבנה הכל "בינתיים", "לפי שעה", כדרך שבונים מחנה פליטים. ואולי מפני שרבים מאנשי העליות הראשונות כלל לא קשרו את המילה "נוף" עם ארץ ישראל. ארץ ישראל היתה להם מקום של אתרים קדושים מימי קדם ושל אתגרים בוערים לעתיד ושל שממה שאותה חייבים "לכבוש" או "להכניע".נוף היה לרבים מהם בחזקת "גויים נאחעס" ("נחת של גויים"), נוף היה עסק של יערות עבותים, פלגים, קתדרלות, סתיו בני דובדבנים, בקצרה – עניין לנפשות מפונקות ולא לחלוצים נחושים. ארץ ישראל לא היתה בחזקת "נוף". היא היתה להם כחומר ביד היוצר. והביטוי הזה הוא אחיו תאומות של הביטוי "חומר אנושי", ולא אתעכב עכשיו על המיאוס והאלימות המקופלת בביטויים כאלה.

הסיוט: "חניון של טנקים"

עכשיו, כאשר צה"ל הולך ונפרש על פני הנגב, יש סכנה שמסורת מחנה הפליטים ורוח כיבוש השממה יהפכו את הנגב כולו למין סאראפנד –רבתי. הנגב, ואכן – הארץ כולה, עלולים ללבוש דמות של חניון טנקים ענקי. מה הוא חניון טנקים? מעגל של פלדה אשר תותחיו מזדקרים כלפי חוץ, סביב סביב, מכוונים כנגד איום תמידי אבל במרכז המעגל אין כלום זולת תילי אשפה, קופסאות שימורים, תיבות תחמושת ריקות, קרטונים מושלכים של מנות קרב, תיק מחליד, עיתוני יום אתמול… הציור הזה מבטא לא רק מציאות גשמית, אלא גם הלך נפש, הוויה רוחנית אשר בה ההכרח לגונן על עצם החיים בכל עת ובכל הכוח עלול לנוון את טעם החיים, את הדבר שעליו מבקשים לגונן.

נגד שמירת טבע

ועכשיו הגיע תורו של וידוי נורא. אני מתנגד לשמירת הטבע. עצם האידאל של "שמירה" אינו מקובל עלי כמעט בשום תחום מתחומי החיים. לא באנו לעולם כדי לשמור או לשמר איזה דבר: מצוות, מעשי אבות, טבע או מורשת תרבות. יש איזה עיוות בכל מסורת ובכל הלך נפש אשר במרכזו עומד מעשה של "שימור". אין אנו יורשיו של מוזיאון, ולא באנו לעולם כדי להסיר בסבלנות את האבק מעל מוצגים או כדי לצחצח את הזגוגיות ולהוליך להקות של מבקרים הולכי על בהונותיהם משכיית חמדה לשכיית חמדה. אין אנו קיימים אך ורק כדי לשמר: מסורת אבות או פלאי טבע, זכרונות ילדות או חפצי קודש. פן יהיו חיינו לחיי פולחן. העולם אינו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון. מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיב, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן. גע בחי. גע בזולת.

בתנאי אחד.

כיצד  לגעת?

טיב הנגיעה יכול לשמש נושא לספרים גדולים. אתרכז בשאלת הנגיעה בטבע. אם להשיב על רגל אחת, ובמילה אחת, אגיד: באהבה.

איש ואישה באהבתם נוגעים זה בזה ואף משנים זה את זה. וכן הורה וילדו. אח ואחיו. אדם וחברו. אדם ותרבותו ומורשת אבותיו. איש ובית מגוריו. בתנאי שהנגיעה והשינוי יהיו הדדים, "דו סטריים": בעוד אה משנה את הנפשות הקרובות לך או את סביבתך, או את נופיך, היה מוכן ופתוח להינגע ולהשתנות על ידיהם. בעוד אתה מעצב את העולם, הנח לעולם לעצב אותך.

ארץ ישראל אינה המוזיאון של אלוהים. שום מקום אינו המוזיאון של אלוהים. שום זולת ושום חפץ דומם אינו אובייקט של פולחן. מותר לגעת ומותר לשנות, כל עוד אתה עצמך מוכן להינגע ולהשתנות. התנאי הוא אהבה.

אני יודע: אי אפשר "לחנך לאהבה". לא "לחנך לאהבת הזולת" ולא "לחנך לאהבת המסורת" ולא "לחנך לאהבת הארץ" ולא "לחנך לאהבת הנוף". באהבה אפשר להדביק את הזולת. לפעמים. אהבה אפשר לעורר. לפעמים. אבל לא ביד רמה ולא בזרוע נטויה ולא בחמת זעם, אלא מתוך הלך נפש של הדדיות. אתה בא אל מקום כלשהו, הר , מדבר, מעיין, או לעניינו – בית, חצר, חדר. אתה משנה אותו ומטביע עליו את חותמך.

אך כדאי לך להפתח ולהניח לכל אלה הזדמנות להטביע עליך את חותמם הם. ולעניין זה, דין זולת כדין עץ. אם צומחת תאנה זקנה בחצרך, ואם צל התאנה הזאת אהוב עליך, מותר לך לקום ולגזום מענפיה. רק לא בקנאות. ואף לא בקנאות של משמרים.

נופי הנגב והתבססות הצבא

אם רוצים להמנע מן הקנאות ולהמנע מן ההתחסדות, צריך להודות בכך שיחסנו אל הטכנולוגיה הוא אמביוולנטי, וקצת גם כפוי טובה. טועים אוהבי הטבע ההופכים את הדחפור לאוייב העם, אויב המדינה, אויב הנוף, אויב "הציונות היפה".

דחפור הוא מכשיר המופעל בידי בני אדם אשר עם אחדים מהם יש ויכוח או הבדלי ערכים. האיש המפעיל ברגע זה דחפור בנגב ומזיז עפר וסלעים ממקום למקום אינו אויב. לא בהכרח הוא רודף בצע או מטומטם או סתם בירוקרט כבוי נפש. קרוב לודאי שהוא מלא גאווה על מעשיו, חדור גאווה ציונית פטריוטית, חש חדוות יצירה. ודאי, יש גם רשעים ורודפי בצע וערלי לב. אבל היריב האמיתי במאבק על נופי הנגב (והארץ כולה). הוא דווקא המתכנן האידיאליסט, זה המשוכנע בכל ליבו שמעשיו0 והמהירות שבה הוא מבצע את מעשיו 0 הם תרומה לבטחון, לציונות למולדת ולקידמה. הוא מביט בגאווה אל אבותיו ובטוח שהוא פועל למען בניו ובני בניו.

ומפני שאין אויב אני דוחה את הלהט ה"קרבי" של רבים ממשמרי הטבע, הדוחפים להתמודדות של כוח. אם תהיה גישה של "או או", או הצלת הנוף או ביצוע ההתפרשות הצבאית בנגב-  לא ידם של שוחרי הנוף תהיה על העליונה. הדרך היחידה היא דרך השכנוע, והעבודה הפרוזאית של הכנת תכניות אלטרנטיביות מלווה בחשבון עלויות בלוח זמנים, ובתחשיב כלכלי. ודאי, מי שבוחר בדרך השכנוע – צריך להיכון, נפשית לכך שלפעמים יהיה עליו להשתכנע ולא לשכנע. שוב כמנהגי, אני מטיף לפשרות.

ציונות ונופי הארץ

הציונות, בגירסתה המקובלת עלי, היא – בין היתר – מאמץ קולקטיבי של היהודים לחפש ולמצוא בארץ ישראל החלמה ומנוחת נפש. דורות על דורות חיו היהודים באוקטבות רגשיות גבוהות מדי: שואה או ישועה, יאוש או אקסטזה, הצורר בפתח או המשיח בפתח, טהרה או טומאה, הכל או לא כלום, "אם יש צדק – יופיע נא מיד, אך אם אחרי הישמדי מתחת הרקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד". תמיד בקוצר רוח, בקדחתנות, בהתייחסות יוקדת אל מה שהיה פעם ואל מה שעתיד להיות. לא אל העכשיו. לא אל הווה. לא אל הרגע הזה. ההווה הוא תמיד מסדרון בין החורבן לגאולה או בין ימי קדם לבין ימים שיתחדשו כקדם.

כאילו היום היהודים בזמן בעל שני מימדים – עבר ועתיד (אגב, העברית התנ"כית כמעט שלא היתה לה לשון הווה).

מתוך היחס הארעי והקדחתני של היהודים אל רגע ההווה, נגזר גם יחסם של היהודים אל העולם הסובב: העצמים, החי והצומח, הנוף: כל זה מקרי ובן חלוף, כל זה אינו ראוי לשום שימת לב, כל זה מסיח את דעתנו מן העיקר – פעמי המשיח המתקרבים או צל הצורר בחלון.

היה זה יחס חולה, היסטרי, רדוף פחדים ורודף ישועות.

הציונות על פי גירסתה הקרובה לליבי, באה לרפא את המחלה הזאת (ואחרות), לצנן קצת את הנפש היהודית. להרגע. להנמיך את האוקטבה הרגשית. לחדול מן האקסטזה ומן הדכאון המתחלפים לסירוגין בנפשותינו. להפסיק לייסר בלי הרף את עצמנו ואת כל סביבינו, ולחדול מלהתייסר בלי הרף. לגלות אט אט שהחיים עשויים קצת שמחה וקצת התמודדות וקת אהבה וקצת התבוננות חרישית באנשים, בעצמים דוממים, בנוף. קצת זריחות ושקיעות שמש. קצת מראות שלכת בשלהי הקיץ, קצת הליכה אל הזולת וקצת הליכה מפני הזולת אל מקום של פנאי ושתיקה ובדידות. "כל זה יפה ומעורר השתאות", אמר לי פעם אורח מחו"ל והתווה בידו על ירושלים החדשה, – "אבל למה בעצם, באתם לכאן?". יכולתי להשיב כבית שמאי : לך תלמד את כל התורה מבראשית. בחרתי להשיב לו כבית הלל, על רגל אחת, ואמרתי לו: אנו באנו ארצה כדי להתפייס. "עם מה?" שאל האורח. ואני אמרתי בערך כך: להתפייס עם הכל. עם העבר הנורא שלנו, שצריך לקבל אותו בלא שנאה עצמית וגם בלא נוסטלגיה, להתפייס עם הארץ – עם הרים ועמקים, עם חולות ומים, עם החי והצומח, עם שוות המזרח, עם השכנים , עם עצמנו. להתפייס קצת עם החיים עצמם.

לא בכל מחיר

המילה "פיוס" צריכה סייג: אין פיוס בכל מחיר. פיוס בכל מחיר הוא כניעה. כך ביחסים עם הערבים, עם שבטים שונים של הציונות, עם הטבע. אני מתנגד לדרגם של שוחרי הטבע הגורסים "הס פן תעיר". לא הכנעה אלא אהבה.

אהבה יש בה מיסוד הענווה. מול ההרים השגיאים או מול חרק קטן צריך לעמוד בענווה. היום אתה כאן, מחר יהיו כאן אחרים. ילדיך, טעמך, גם אם יש לו תמיכת רוב ועוצמת שררה, לא בהכרח הוא גם טעמם של הדורות הבאים. וכשאתה נוגע בנוף אתה מכתיב עובדות לדורות הבאים.

לא בהטפת מוסר ולא במלחמות נוסח התנועות "הירוקות" וה"אקולוגיסטיות" המתפשטות עכשיו במערב, ולהן סימני מחלה של קנאות מזת קצף אם יש איזה סיכוי לעורר הקשבה, סובלנות וענווה בחברה הרחוקה בדרך כלל מן הסגולות האלה, הרי הסיכוי הזה מוכרח להתחיל בגוף ראשון יחיד.

06-11-2012

תרומתה של כיל למשק הישראלי

מאת סבר פלוצקר כפי שפורסם בידיעות ממון, 2.11.2012.
סבר פלוצר תוהה מדוע נוטים להתעלם מתרומתה של כיל, ובייחוד לאור ממצאי מחקר מיוחד בנושא שמצא כי תרומתה למשק הישראלי נכבדה ביותר. פלוצקר מציין כי ההשפעה העקיפה של הפעילות העסקית של כיל על כלכלת הדרום חזקה במיוחד, וכן שפעילותה מהווה עוגן לפעילותם של עסקים בתחום התרבותי והחינוכי בדרום.

"כיל חברה רווחית, חזקה ויעילה: השינוי בגישת הממשלה כלפיה לא יערער את איתנותה. שערי מניותיה ממשיכים לעלות כאילו דבר לא קרה. אבל הגישה הציבורית השלילית האיצה את תהליך העברת הפעילות מישראל למדינות אחרות, שאמנם אינן עשירת כמונו באשלגן אבל "מסבירות פנים למשקיעים": יותר מחצי מפעילותה היצרנית של כיל כבר מתבצע בחוץ לארץ ורוב עובדיה כבר שם. הנדידה של כיל לחו"ל תמשך ותגבר, מעריך בעצב עקיבא מוזס, גם בלי המיזוג עם פוטאש. הנגב יפסיד, הזרים ירוויחו."

לכתבה המלאה:

תרומתה של כיל למשק הישראלי / סבר פלוצקר

23-10-2012

תגובה לניר חסון: מפעלי ים המלח לא אשמים

מאת שלמה אדלר, לשעבר סמנכ"ל ומנהל חטיבה במפעלי ים המלח

כפי שפורסם ב"הארץ אונליין" בתאריך 19.10.2012 בתגובה למאמרו של ניר חסון "30 ס"מ למפעלי ים המלח".

להערכתי אין אפשרות לצמצם את כמויות השאיבה של תמיסות מים המלח, מכיוון שקצב האידוי של מערכת בריכות האידוי של מפעלי ים המלח (מי"ה) הוא הקובע את כמויות השאיבה מהים.

הפסקה או הקטנה של כמויות השאיבה מהים תביא לאסון אקולוגי נוסף לאזור, ובעיקר לבתי המלון וענף התיירות. המשטח המזרחי, שכיום נחשב לשפת המים של בתי המלון, ייהפך למדבר מלח ויביא לקץ ענף התיירות באזור.

וכל זאת בלי להתייחס לאסון הכלכלי שיתרגש על אלפי המשפחות שמתפרנסות ממפעלי ים המלח וממפעלי מוצרי ההמשך המתבססים על האשלג והברום המופקים מהים.

האשלג המופק מים המלח הוא אחד משלושת היסודות (N.P.K), אשר מהם ניזון הצמח והוא מהווה בסיס לייצור דשנים שבעזרתם קרקעות צחיחות ברחבי העולם נהפכו לפוריות ולמייצרות מזון לעולם הרעב (ראו סין, הודו, ברזיל ועוד). ההיצע של האשלגן בעולם אינו בלתי מוגבל והוא חשוב להזנת האנושות.

מי"ה לאחר שיסיימו את עבודות הפיתוח בנושאי קציר מלח וחיזוק הסוללות של בריכות האידוי והעתקת מיקום תחנות השאיבה, ימשיכו לפעול ביעילות מרבית גם בדורות הבאים ללא קשר למועד פקיעת תוקף חוק הזיכיון, לפחות עד סוף המאה, וכן גם בתי המלון, למרות הירידה ההדרגתית של מפלס הים.

הפתרון לאסון האקולוגי המתרחש כיום בגלל הפסקה כללית של זרימות מהירדן ושאר היובלים שמסביב לים יבוא רק על ידי ביצוע פרויקט שיביא לזרימת מי הים התיכון או ים סוף בהתאם לחלופה שתיבחר.

להערכתי, רק ביצוע פרויקט זה באחת מחלופותיו יביא לשיקום האסון האקולוגי המתרחש כיום (גם ביצועו בכל אחת מחלופותיו יביא כנראה לפגיעה שולית בכושר הייצור של בריכות האידוי).

מן הראוי שמי"ה תסביר לציבור את פרטי תהליך הייצור של חומר הגלם בבריכות האידוי על מנת לשתף אותו בהבנת הבעייתיות וכדי למנוע העלאת כל מיני הצעות סרק מזיקות ובלתי יעילות.

21-10-2012

תחנת הכוח החדשה בסדום – חדישה, ידידותית וחסכונית

מאת יוסי רון, מנהל פרוייקט תחנת הכוח החדשה

לאחרונה התחלנו בפרויקט בניית תחנת כוח חדשה באתר סדום שתחליף את התחנה הישנה. התחנה הישנה אשר שירתה אותנו בנאמנות מאז 1995 לא תוכל לספק את צרכי האנרגיה ההולכים וגדלים באתר סדום וכמו כן, בהיותה מבוססת על גנרטורים מוסקי סולר, לא ניתן להתאימה לתקנים הסביבתיים העדכניים.

תחנת הכח של מפעלי ים המלח אינה מספקת רק חשמל, אלא חבילת אנרגיה שלמה לאתר סדום הכוללת חשמל, קיטור ומי DI. מכך נגזרת תצורה המותאמת לצרכי האתר ולתנאים הסביבתיים הייחודיים לאתר סדום. התחנה מתוכננת כך שתוכל לספק רמת שירות אופטימלית לצרכני האנרגיה בסדום בעלויות אנרגיה תחרותיות.

התחנה שתייצר 330 טון קיטור וכ 245 מגוואט חשמל תפנה את עודפי החשמל המיוצר, לאחר סיפוק צרכי אתר סדום, לצרכנים אחרים בקבוצת כיל.

בלב מערך התחנה החדשה טורבינת גז תוצרת סימנס. במקרה חירום יכולה התחנה לעבור באופן אוטומטי לשימוש בסולר. התחנה החדשה תהיה מאוד יעילה וידידותית לסביבה בשל כמה סיבות:

1. היעילות האנרגטית שלה, בהשוואה לתחנות כח אחרות, תהיה גבוהה במיוחד בהיותה במתכונת קוגנרציה. מה זה אומר?

קיימים 3 סוגים עיקריים של תחנות כח:

מחזור פתוח – כוללת טורבינה המפיקה חשמל. מנצלת כ 35% מהאנרגיה שהושקעה בתחילת התהליך וכל השאר נפלט כחום דרך הארובה.

מחזור משולב- כוללת טורבינה המפיקה חשמל, דוד הקולט את הגזים החמים מהטורבינה ומייצר בעזרתם קיטור אשר מוזרם לטורבינת קיטור אשר מייצרת גם היא חשמל. תחנה מטיפוס זה מנצלת כ 60% מהאנרגיה שהושקעה בתחילת התהליך.

קוגנרציה – דומה למחזור משולב אלא שבנוסף, מזרימים את הקיטור שיוצא מטורבינת הקיטור למפעלים והוא מנוצל בתהליך הייצור. תחנה כזו מנצלת כמעט את כל האנרגיה הטמונה בקיטור – וכ 85% מהאנרגיה שהושקעה בתחילת התהליך.

2. בהיותה מבוססת טורבינה המוסקת בגז טבעי, רמת הפליטות נמוכה משמעותית מזו של תחנות מבוססות סולר או מזוט. בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי בכמה מדדים של איכות האוויר בישראל ותקני איכות הסביבה החדשים עומדים בשורה אחת עם התקנים העדכניים ביותר של האיחוד האירופי.

חלק ממערכי הציוד של התחנה הישנה ישולבו במערך התחנה החדשה ובמסגרת הפרוייקט גם תשודרג מערכת הבקרה של כלל המערך האנרגטי בסדום. הפרוייקט גם כולל בין השאר הקמת מתקן חדש לייצור מי DI וחוות מיכלי סולר חדשה. בניית התחנה החדשה צפויה להסתיים במחצית 2015, ובמהלך ההקמה יספק הפרויקט תעסוקה למאות אנשים.

11-10-2012

יש אחראי בים המלח

טובי שור, ראש מערכת תשתיות, מפעלי ים המלח

מרב מיכאלי פרסמה לפני מספר ימים מאמר זועם על מצב החופים בישראל. מהכנרת בצפון, דרך הים התיכון ועד ים המלח, היא קובלת על ההזנחה, על הנזקים ועל הפקעת המשאב מידי הציבור. חלק ניכר ממאמרה מוקדש למצבו ה"עגום" לכאורה של ים המלח.

יתכן שיש צורך ברפורמה בניהול החופים במדינת ישראל, אך לא פחות מכך מומלץ לרדת לרגע  לקרקע העובדות המוצקות ולעמת את המציאות בשטח עם הדעה הרווחת בציבור. אני משוכנע שהציבור יופתע לגלות מה גדול הפער בין התפיסה לבין מציאות זו.

בואו נדבר קצת על ה"טרגדיה" לכאורה של ים המלח, שמוזכרת ברשימתה של מיכאלי.

מתקופות קדומות מפלס ים המלח עובר שינויים קיצוניים לכאן ולכאן. בתקופות גשומות שני האגנים שלו – הצפוני והדרומי – היו מלאים ואילו בתקופות שחונות התייבש האגן הדרומי ששימש מעין "גורם מאזן" של הים, וחוזר חלילה. המוביל הארצי, הטיית מי הירדן והגידול בצריכת מי שתייה ומים לחקלאות בישראל, בירדן וברשות הפלסטינית, יחד עם השמש החרוצה שאיננה מחמיצה ולו יום עבודה אחד – כל אלה הביאו לירידה של 90% ויותר בכמות המים הזורמים לים המלח.

אין אפוא אמת בטענה שמפעלי ים המלח אחראים ל"שליש" מירידת המפלס. פעילות המפעלים, המתבססת על אידוי טבעי, תורמת לכל היותר לכחמישית מירידת המפלס. לכן, גם אילו מחר היו נסגרים מפעלי ים המלח, לא הייתה נעצרת ירידת המפלס וכל תופעות הלוואי הנלוות אליה, כגון התפתחות בולענים, היו נמשכות.

יתרה מזו: אלמלא פעילות מפעלי ים המלח, האגן הדרומי היה יבש כבר לפחות שלושה עשורים בשל נסיגת מפלס הים. ועם זאת, ראו זה פלא, 14 בתי מלון מצויים לחופי האגן הדרומי ומיליון תיירים מגיעים מדי שנה לנפוש בהם. מישהו מהמבקרים הרבים הללו העלה אי-פעם בדעתו שמדובר במקווה מים שהיה חרב אם לא היה מקבל מים באופן מלאכותי בחסות מפעלי ים המלח?

מפעלי ים המלח מפיקים אשלג מתוקף זיכיון שניתן להם על ידי המדינה ותמורת זיכיון זה הם משלמים מדי שנה למדינה תמלוגים בשווי מאות מיליוני ש"ח. בנוסף, חלק ניכר מהרווחים של המפעלים חוזרים כדיבידנד לציבור, המחזיק באופן ישיר ועקיף שבעים אחוז ממניות כיל, החברה האם של מפעלי ים המלח.

האשלג ומינרלים נוספים, המופקים מים המלח, משמשים כמוצרים חיוניים בחקלאות, בתעשיית המזון, בתעשיית התרופות ובתעשיות נלוות אחרות, שאת מוצריהן אנו צורכים מדי יום, מדי שעה.

תעשייה זו מספקת פרנסה לעשרות אלפי משפחות בנגב באופן ישיר ועקיף והיא אבן הראשה של החיים בנגב. מפעלי ים המלח, כחלק מתפיסת האחריות הקהילתית של כיל, משולבים באופן מלא במרקם הפעילות הכלכלית והחברתית בנגב: מאספקת פרנסה שוטפת לחלק ניכר מתושביו ועד לפעילות ענפה ומגוונת בתוך הקהילה. קשה לדמיין את התפתחות הנגב ללא הקטר המוביל בדמותה של כיל בכלל ומפעלי ים המלח בפרט.

כך שהאמירה "לא רק למשפחת עופר מגיע ליהנות מים המלח" אולי יפה לרייטינג ולטוקבקים, אך אין לה אחיזה של ממש במציאות.

נטען במאמר, כי ים המלח אינו רלוונטי ואינו נגיש לציבור. אני משוכנע שבעלי בתי המלון השוכנים, כולם, לחוף האגן הדרומי (המלאכותי) של ים המלח חושבים אחרת ועם מיליון תיירים שפוקדים כל שנה את המלונות הללו מיותר להתווכח. ים המלח היה ועודנו רלוונטי, ועוד איך רלוונטי, ואין ספק שהוא נגיש לכל מי שמבקש ליהנות מיופיו. כל מה שצריך, זה לרצות להגיע אליו.

לסיכום, מעבר להעמדת הדברים על דיוקם, חשוב לי גם להזמין את כל מי שחפץ בכך לבוא ולראות במו עיניו את המציאות, ולהתרשם בעצמו האם אמנם קיים פער בין ה"אמיתות" לכאורה שתפסו חזקה באמצעי המדיה השונים לבין מה שקורה באמת.

אין לי ספק שאין כמו מראה עיניים ולכן אנחנו מזמינים את כולכם לבוא, להתרשם, לשמוע הסברים, לשאול שאלות ולראות במו עיניכם את ההבדל בין מה שראיתם בעיני רוחכם לבין מה שקיים בשטח. כולנו מכירים את מה ששרה הזמרת (הבאר-שבעית אגב…) על הדברים שרואים משם, ולגבי ים המלח נדמה שאמירה זו נכונה שבעתיים.

ההזמנה אפוא פתוחה.

פורסם גם ב"הארץ אונליין" 10.10.2012

09-10-2012

האשלג דאשתקד – פסטיבל מספרי סיפורים מארח את ותיקי תעשיית האשלג בים המלח

מערכת בלוג מפעלי ים המלח

סיפורים מרתקים עלו בפסטיבל מספרי סיפורים שהתקיים עם ותיקי חברת האשלג הארץ ישראלית – שהפכה לימים למפעלי ים המלח.

יוסי אלפי, המנחה האגדי של פסטיבל מספרי הסיפורים אירח במהלך חול המועד סוכות את ותיקי מפעלי ים המלח בתיאטרון גבעתיים בערב שכולו סיפורים וזכרונות מהמקום הנמוך בעולם.

בין המשתתפים היו יוסי לנגוצקי - ראשון חלוצי ים המלח, שלמה אראל – מפקד חיל הים לשעבר, אורי בן נון - היה מנכ"ל מפעלי ים המלח, פיני אמיתי – מותיקי חברת האשלג, איזי רבינוביץ – ממקימי קיבוץ בית הערבה, יורם צ'רלי צורי - איש עין גדי ויוסי פלדמן שחלקו סיפוריהם עם הקהל.

ותיקי תעשיית האשלג בים המלח. מימין לשמאל: אלי רז, יוסי פלדמן, יורם צ'רלי צורי, איזי רבינוביץ', פיני אמיתי, שלמה אראל, אורי בן נון, יוסי לנגוצקי והמנחה יוסי אלפי

פיני אמיתי סיפר איך הכיר את אשתו שבאה לראות את הלטאות שהוא גידל במבנה בו התגורר במחנה העובדים, שלמה אראל, שהיה בעבר מפקד חיל הים ולפני כן מנהל מערך ההובלה הימית של חברת האשלג סיפר איך תקשרו המלחים על הסירות למרות שכל אחד מהם דיבר בשפה אחרת. איזי רבינוביץ' מבית הערב סיפר על הלילה שבו קיבלו את ההוראה להתפנות וברגע אחד חלום בית הערבה נגוז, ויוסי לנגוצקי בנו של מוסייה לנגוצקי ממייסדי חברת האשלג ההיסטורית, זעם על העוול שנעשה כשזכרה של חברת האשלג הארץ ישראלית וזכרו של משה נובומייסקי לא נותר בתודעה הישראלית.

ותיקי תעשיית האשלג בים המלח. ימין לשמאל: פיני אמיתי, שלמה אראל, אורי בן נון ויוסי לנגוצקי.

בפעם הראשונה התאספו יחד ותיקי חברת האשלג וסיפרו על הקמתה ונפילתה של החברה אשר לימים הולאמה והפכה למפעלי ים המלח. בסיומו של הערב הבטיח מר אלפי שהחשיפה לסיפורה של חברת האשלג היא לא סוף פסוק מבחינתו ובימים אלו הוא מתכוון להתחיל מהלך של הפקת סרט על סיפורה המפואר של חברת האשלג הארץ ישראלית.

10-09-2012

מפעלי ים המלח רכשה מחשבים חדשים למועדוניות בערד

מאת מערכת בלוג מפעלי ים המלח

בבדיקת ציוד המחשוב המשמש את ילדי וחברי המסגרות המאומצות על ידי החברה התגלה כי הציוד הנו מיושן ותקול. 14 מחשבים חדשים נרכשו על ידי מי"ה וחולקו בין המועדוניות השונות.

במסגרת קשרי הקהילה והתמיכה במועדוניות ומועדוני ערד, נערכה ע"י מפעלי ים המלח סקירה מקצועית לבדיקת מצב ציוד המחשוב המשמש את ילדי וחברי המסגרות המאומצות על החברה: לבאות, אנוש, חלמיש, אבישור, מסלול, המקום של ר"ן, מועדון לנערה, אקים, אנוש, מלב אל לב ובית נירים. בסקירה נמצא מחסור בציוד חדיש. בחלק מהמועדונים והמועדוניות היו מחשבים, אך בעלי זיכרון מוגבל, מסך מיושן ומערכת הפעלה שאיננה עדכנית.

14 מחשבים חדשים נרכשו וחולקו בין המועדונים והמועדוניות, בנוסף אנשי המחשוב של מפעלי ים המלח הוסיפו זיכרון ל-24 מחשבים קיימים, החליפו 31 מסכים מיושנים במסכים חדישים, והתקינו מערכת "חלונות" עדכנית ב-43 מחשבים סה"כ.

אנשי סניף אנוש בערד הודו למפעלי ים המלח וכתבו: "המחשבים הללו משרתים את חברי הסניף נאמנה בפעילויות שונות ובעקבות תרומתכם יוכלו כעת המתמודדים להשתמש בציוד באופן איכותי, מהנה ומפרה עבורם".

גם ממועדון נירים נמסרה תודה חמה ונאמר: "המחשבים לנערי "נירים בשכונות" חשובים מאוד לפעילות בשעות הפנאי, המעשירה אותם בידע רב בהמון תחומים, על כן נודה לכם על התרומה והעשייה שהינכם מעניקים לנו".

כיל והחברות הבנות ממקדות את פעילותן בתחום המעורבות הקהילתית בנגב, בין היתר ביישובים: דימונה, ירוחם, ערד ובאר שבע. באזורים בהם מתגוררים מרבית העובדים בחברות הקבוצה. זאת, מתוך הכרה בצורך להיות מעורבים ולסייע לקהילה במתן עזרה, תמיכה והעשרה של התושבים והעובדים, תוך כדי שיתוף פעולה עם כל הגורמים הרלוונטיים.

29-07-2012

מפעלי ים המלח תקים תחנת כוח ידידותית לסביבה

מאת מערכת בלוג מפעלי ים המלח

תחנת הכוח, שתיבנה בהשקעה של 1.25 מיליארד ש"ח מתוכננת לפעול באמצעות גז טבעי והיא צפויה לספק תוספת מהותית לכושר ייצור החשמל בישראל. מאות עובדים חדשים צפויים להשתלב בעבודות ההקמה והתפעול.

כיל דשנים חתמה על הסכם להקמתה של תחנת כוח חדשה בסדום. התחנה מתוכננת לפעול באמצעות גז טבעי, והיא תהיה בעלת כושר ייצור של 330 טון קיטור לשעה וכושר ייצור חשמל של כ- 250 MW. פרויקט הקמת התחנה מתוכנן להתחיל ברבעון השלישי של 2012 ולהסתיים במחצית השנייה של שנת 2015.

התחנה תחליף את תחנת הכח הנוכחית של החברה בסדום שהוקמה בשנת 1995, המבוססת על דיזל גנראטורים מופעלים מזוט. התפוקות של תחנת הכוח המתכוננת גבוהות משמעותית מאלו של תחנת הכוח הנוכחית.

התחנה העתידית מבוססת על ציוד חדיש המותאם לעמידה בתקנים העדכניים ביותר של יעילות, נצילות ואיכות סביבה ובמרכזה טורבינת גז של חברת Siemens, דוד קיטור וטורבינת קיטור. הטורבינה ניתנת להפעלה במקרה הצורך, גם בסולר. כיל דשנים חתמה על הסכם ארוך טווח עם חברת Siemens לתחזוקת טורבינת הגז. לצורך ביצוע פרויקט ההקמה התקשרה כיל דשנים עם חברה מובילה בתחום האנרגיה הירוקה ותחנות כוח. הפרויקט יוקם בשיטת "אחריות כוללת" (EPC) של הקבלן המבצע לתקציב, ללוח הזמנים ולתפוקות התחנה.

תחנת הכוח החדשה תאפשר מתן מענה לצריכת הקיטור החזויה של אתר סדום בטווח הארוך, תוזיל את עלות החשמל וכן תבטיח את אמינות וזמינות המערך האנרגטי ב- 20 השנים הבאות, כל זאת תוך שמירה על הסביבה ועל איכות האוויר.

דני חן, מנכ"ל כיל דשנים: "כיל היא עמוד השדרה של הנגב – הקמת תחנת הכוח החדשה בסדום הינה דוגמא נוספת להשקעות הגדולות שאנו משקיעים בנגב, שמתורגמות גם לפרנסה ורווחה של עשרות אלפי משפחות בנגב. תחנת הכוח החדשה תאפשר יציבות אנרגטית לאתר סדום, תעמוד בכל דרישות איכות הסביבה ותאפשר ייצור קיטור וחשמל ביעילות ובעלויות תחרותיות תוך התבססות על טורבינות המוסקות בגז טבעי. התחנה החדשה תוקם ותופעל בהתאם לאסטרטגיה של כיל הרואה את השמירה על הסביבה ואת הבטיחות כערכים מובילים בפעילותה".

...45678...


דוח אחריות תאגידית